פרינקפס ישראל בע"מ נ' בן אהרון

החלטה

1.ביום 4/4/13 המשיבה הגישה תביעה כספית בהליך מקוצר כנגד המבקשת ע"ס 30,030 ₪.

2.ביום 11/4/13 הוגשה בקשה מטעם המשיבה לאישור הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים מיום 9/4/13, אשר העתקו צורף לבקשה (להלן: "הסכם הפשרה").

3.ביום 17/4/13 ניתן פסק דין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה, לאחר שהוגשה בקשה בכתב ידה של המבקשת למתן פסק דין, ולאחר שצירפה לבקשתה תצהיר שהיא הבינה את המשמעות המשפטית של התביעה ולכל סעיפי הסכם הפשרה.

המבקשת חתמה על התצהיר בפני עורך דין ניטרלי שאינו מייצג את המשיבה בהתאם להחלטתי (להלן:" פסק הדין").

4.פסק הדין הוגש לביצוע ואף הושג הסכם בין הצדדים במסגרת תיק ההוצל"פ.

5.ביום 21/10/13 המבקשת הגישה בקשה לביטול פסק הדין מהנימוק שהמבקשת חתמה על הסכם הפשרה תוך ניצול מצוקתה ותמימותה, ותוך הפעלת איומים כנגדה, ללא שידעה כלל כי העסקה אותה ערכה עם המשיבה, הינה עסקה בלתי חוקית.

6.הבקשה לביטול פסק הדין הועברה לתגובת ב"כ המשיבה, אשר הוגשה וכללה התנגדות נחרצת לביטול פסק הדין.

דיון והכרעה:

7.לאור האמור לעיל, ולאחר עיון בבקשה ובתגובה, הגעתי לכלל החלטה לדחיית הבקשה וזאת מהנימוקים הבאים:

א.עפ"י ההלכה הפסוקה, פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה שנחתם בין הצדדים מורכב משני חלקים, החלק ההסכמי שבין הצדדים ומחלק שני המהווה גושפנקה של השופט אשר אישר אותו.

ב.במקרה שבפנינו השגות המבקשת מופנית על החלק ההסכמי של פסק הדין ולא הועלתה כל טענה על ההליך השיפוטי.

ג.מאחר וטענות המבקשת מופנות לחלק ההסכמי של פסק הדין, תרופתה היא להגיש תביעה לביטול ההסכם מחמת הפגם שבו. (ניצול מצוקה, ניצול תמימות, תוך הפעלת איומים, ללא ידיעה שמדובר בעסקה בלתי חוקית, גזל ועושק בלתי סבירים ובלתי מתקבלים על הדעת – כפי שנטען ע"י המבקשת).

(ראה ספרו של ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמ' 786-789).

8.לאור האמור לעיל, אני מחליט כי הבקשה לביטול פסק הדין אינה מהווה הליך נכון לביטול פסק הדין שאשר את הסכם פשרה ונתן לו תוקף ואני מורה על דחיית הבקשה.

9.על אף התוצאה אליה הגעתי, אינני מחייב את המבקשת בתשלום הוצאות משפט.

המזכירות תמציא העתק מהחלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ג' כסלו תשע"ד, 06 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: